האוריינט היה תמיד מעניין עבור תרבויות המערב בעיקר בגלל השוני
של תרבויות המזרח [אוריינט ].
הרהיטים שיוצרו בסין ושיטות העבודה שהיו כל כך שונות מסגנון המערב .
משכו אליהם את תשומת הלב של האירופאיים .
הסחר בין היבשות פתח את הדרך בתקופת המאה ה- 16 , כאשר
יצאו הרבה משלחות על אוניות וממדינות שונות לחפש עולמות חדשים .
במזרח [ באוריינט ] האירופאיים גילו תרבות , טכניקות וחומרים חדשים .
כאשר אותן משלחות חזרו לאירופה הם הביאו חומרים חדשים כגון
הלקה [שלאק] .
הם גם הביאו איתם רהיטים שיוצרו במזרח [ באוריינט ] שהיו מאוד שונים מהמערב
באותה תקופה .
במאה ה- 17 החל מסחר ביין היבשות בעיקר על ידי אוניות סוחר מפורטוגל , הולנד
ואנגליה . אותן מדינות בנו מושבות לאורך חופי אפריקה כך שיחלו לעגון ולאסוף אספקה [ אוכל טרי , מים וכו' ] , ההולנדים והאנגלים בנו מושבה ליד קייפ התקווה הטובה ,
קייפטאון . לפורטוגל גם היו מושבות באנגולה לואנדה של היום וגם במוזמביק לורנזומארקס , היום מאפוטו .
[אנגולה על חופי האוקינוס האטלנטי , קייפטאון על חיבור האוקינוס האטלנטי וההודי , "קייפ התקווה הטובה "
ולורנזומארקס יושבת על הצד המזרחי של יבשת אפריקה .
כאן מתחיל שוק חדש המסחר הביא לאירופה רהיטים שיוצרו במזרח בעיקר
מהודו וסין .
האירופאיים התחילו להזמין רהיטים בכדי להביא בחזרה איתם לאירופה
וזה יצר סגנונות חדשים לרהיטים כמו הודו – אירופאי , הודו – פורטוגלי והודו – הולנדי .
הם הביאו צורות שונות לקישוט לדוגמה קישוטים משנהב על עץ כהה [אבוני]
ועוד סוגי עץ כהה שגדל באוריינט אנחנו מכירים עץ טיק .
האנגלים ופורטוגזים ייבאו בעיקר רהיטים מעצים כהים ההולנדים הביאו רהיטים מעץ בהיר יותר ועם מוטיבים שונים כמו פרחים שרוקעו על העץ .
בסוף המאה ה- 17 האופנה הייתה שימוש במוטיבים בסגנון הסיני בעיקר .
מאסיה הגיעו לאירופה גם סוגי עץ שונים וגם מהם ייצרו רהיטים בסגנון האוריינטאלי
עבודת הלקה נהייתה מאוד חשובה עבור בוני הרהיטים האירופאיים וכך הם פיתחו סגנון שנקרא יפני .
עד סוף המאה ה- 17 ובתחילת המאה ה- 18 באירופה היה ניסיון עם מספר חומרים
לעבודת הגימור ושימור לעצי הרהיטים אנחנו יודעים על ביטומן וורניט שהם מבוססים על שמן .
אותן שיטות גימור לא השתוו למראה ולעומק שנתן השלק .
עם שלק אפשר להגיע לרמת גימור מאוד יפה וחלקה לרוב .
השלק נתן עומק וגוון מאוד יפה לעץ הרהיט , כאילו היה זכוכית .
הסגנון הזה הגיע לשיא 1750 כאשר יוצרו הרבה רהיטים עם ציורים ומוטיבים
של המזרח ועם גימור לקה מאוד עבה וגס מה . במקום המוטיביים האירופאיים המוכרים .
אבל מתוך זה נולד הסגנון האנגלו-סיני שהיה יותר עדין ורגוע .
ההשפעה האוריינטאלית על עיצוב והשימוש במוטיביים יצרו פיתול בין סגנון הרוקוקו האירופאי עם זה שהגיע מהמזרח וכך נולד סגנון של פגודות עם ציפורים אקזוטיות ,
קופים , דמויות בסגנון אירופאי ,אגלי מים ועוד …… בנוסף היה שימוש בצבעים שונים לרקע .
בסגנון האוריינטלי היה שימוש בצבעי רקע שחור ,חום וזהב .
האירופאיים השתמשו בצבעים כגון סגול ,צהוב ,לבן ,כחול וירוק .
השימוש בלקה
היו דרכים שונות לשימוש בלקה וכך אנחנו רואים סגנונות שימוש , שונים בין המאה ה -17 למאה ה-18 באירופה .
בסוף המאה ה-17 השימוש היה יותר בתוך הארונות , הסגנון היה עדיין בהשפעת
הברוק .
במאה ה-18 התחילו להופיע רהיטים חדשים כמו ארונות ספרים , שולחנות כתיבה ,
שעוני סבא ושולחנות תה , באנגליה וגרמניה .
בעוד באיטליה ובצרפת הדגש היה על שידות ,ארונות פינה וכו….
כמובן שהם השתמשו בשלק בהתחלה בעיקר בפנים הארונות , שידות .
באנגליה היתה התלהבות גדולה בשימוש עם המוצר החדש ואפשר למצוא סטים שלמים של רהיטים עם לקה ולא רק בחלקים הפנימיים של הרהיט .
לקראת אמצע המאה ה-18 הסגנון האוריינטלי היה מאוד פופולרי , אפילו
טומאס צ’יפנדייל ייצר רהיטים בסגנון סיני – צ’יפנדלי .
רהיטים בסגנון הפגודה עם במבוק היו נפוצים בתקופה זאת בעקבות ההשפעה האוריינטלית .
בתחילת המאה ה – 19 יש חזרה לסגנון הקלאסי והפשוט יותר רהיטים בגימור לקה מתמעטים ,
גם בתקופה זאת אפשר לראות את ההשפעה של תקופת העוצרות
[Regency [
וההשפעות של סגנון תקופת העוצרות ממשיכות איתנו לתוך המאה ה -19 לדוגמא בנית הפביליון של בריטון שהוזכר.
ההשפעה ממשיכה גם לתוך התקופה הויקטורינית , עם אופנה של צביעת פחים [ לא אשפה ] וכלי עבודה נוספים .
ההשפעה היפאנית על אירופה הגיעה באמצע המאה ה- 19 כאשר נפתח סחר עם יפן.
רהוט לא היה דבר מפותח ביפן , בגלל סגנון החיים היפאני שריכז את מרכז החיים בגינה , ובחצר כנקודת מבט .
אבל טכניקות לשימוש בלקה היו מאוד מפותחות ביפן . הטכניקות היו הרבה יותר מוצלחות מהדוגמאות הטובות שהגיעו מסין .
אדוארד גודווין היה החלוץ לסגנון שנקרא אנגלו – יפאני , הוא השתמש ברעיונות מהמאה ה- 18 בשילוב הסגנון היפאני .
הוא יצר הרבה עם עץ מושחר , עור , נייר ובמבוק ,
הסגנון היה פשוט וקליל .
סביב 1880 סגנון היפאניקה של המאה ה- 19 מגיע לשיא .
יוצרו מיני רהיטים מוזרים לתקופה לדוגמא רגליים מאוד דקות .
השלאק עכשיו שימש לגימור של כל הפריט מבחוץ וגם בפנים הארונות מגירות וכו'
עד סוף המאה וגם לתוך המאה הבאה הסגנון האוריינטלי השפיע והיה נפוץ יותר באמריקה .
זה מקיף גם את המזרח הקרוב לדוגמא בארצות הברית היה נפוץ היה שימוש
בחדרי עישון לדוגמא " הפינה הטורקית " שהייתה נפוצה בבתים רבים
בארצות הברית , זה היה סידור של כריות , מחצלות ושטיחים וגם צמחים אקזוטיים
היו חלק מסגנון הפינה .
בתחילת המאה ה – 20 עברה תעשיית הלקה ליצור המוני , וכך נכנסו עוד חומרים כגון כימיקלים למיניהם גם להדבקות היו דבקים חדשים .
אגב הדבק הנפוץ ביותר עד אז היה מיוצר מבעלי חיים .
אנקדוטה אישית אפשר להריח את הדבקים הישנים גם היום וזה גם עוזר לתארך רהיטים .
ובכל זאת היו עדיין משתמשים רבים לסגנונות גימור עם שלאק לדוגמא המעצבת האירית איילין גראי שלמדה את הטכניקה היפנית , היא יצרה עבודות עם צבעים מעניינים ובהמשך הסגנון שלה נתן השפעה על סגנון הארט – דקו .
שוכתב ועובד מתוך הספר
“The Essential guide for woodworking”
By: Chris Simpson
Murdoch books
על ידי יואל סלומון
